F or a short while I took guitar lessons from one of the finest female jazz guitarists since Mary Osborne. F, או זמן קצר לקחתי שיעורי גיטרה מאחד נקבה הגיטריסטים ג 'אז הטוב ביותר מאז מרי אוסבורן. I never became a great guitarist, but that's because I never put in the time it takes to be a great guitarist. אני מעולם לא הפך לגיטריסט נהדר, אבל זה בגלל שאני לא לשים הזמן שנדרש כדי להיות גיטריסט גדול. Emily on the other hand, lived and breathed the guitar. אמילי לעומת זאת, חיו ונשמו את הגיטרה.

O ne day I arrived at Emily's apartment to take a lesson and there she was in a leg cast and on crutches, having not exactly had the greatest time skiing. נה היום O הגעתי לדירה של אמילי לקחת שיעור והיא היתה שם רגל בגבס ו על קביים, נתקל לא בדיוק היה הזמן סקי הגדול ביותר. I told her Joe Pass was coming to town and he was performing on a double-bill with Jim Hall. אמרתי לה פאס ג 'ו היה מגיע העירה והוא היה מבצע על חשבון כפול עם ג' ים הול. She said that she knew about it and she'd really love to go, especially since she was a good friend of Jim Halls, but there's one problem she said “at the moment I can't walk”. היא אמרה שהיא ידעה על זה שהיא באמת אוהבת ללכת, במיוחד מאחר שהיא היתה חברה טובה של ג 'ים אולמות, אבל יש בעיה אחת אמרה "כרגע אני לא יכול ללכת". I said “Emily, you're not heavy, so I'll just get as close to the Blue Note as I can and I'll carry you.” So, sure enough a few nights later I picked Emily up and drove down into Greenwich Village, found a spot on the north side of Washington Square Park and Emily got on my back and I carried her to the Blue Note. אמרתי "אמילי, אתה לא כבד, כל כך אני רק להתקרב אל בלו נוט ככל שאני יכול, ואני אעביר אותך." אז, ואכן כמה לילות לאחר מכן לקחתי את אמילי ונסע לתוך גריניץ 'וילג', מצא מקום בצד הצפוני של וושינגטון סקוור פארק ואמילי יש על הגב שלי ואני נשא אותה אל בלו נוט.

I wish I had a tape recorder with me that night, because up in the dressing room after the first set Emily asked Jim if she could borrow his beautiful cherry colored guitar. הלוואי והיה לי רשמקול איתי באותו לילה, כי למעלה בחדר ההלבשה אחרי הראשון להגדיר את אמילי ג 'ים שאל אם היא יכולה ללוות בצבע דובדבן הגיטרה היפה שלו. Joe told her to play a tune with him. ג 'ו אמר לה לנגן מנגינה איתו. They had one beautiful interchange after another and it was something the rest audience downstairs never got to see. הם היו אחד מחלף יפה אחר וזה היה משהו למטה הקהל השאר לא צריך לראות.

After playing with Joe, rather than stay for the 2nd set Emily asked me how my back was and wanted to know if I'd mind checking out Leni Stern, because she was playing that night at the 55 Bar on Christopher Street. לאחר ששיחק עם ג 'ו, ולא להישאר להגדיר את 2 אמילי שאלה אותי איך הגב שלי היה ורציתי לדעת אם הייתי אכפת לבדוק לני סטרן, משום שהיא משחקת באותו לילה בבר 55 ברחוב כריסטופר. So, playing horse again, we made our way over a few more blocks. אז, סוס משחק שוב, עשינו את דרכנו על רחובות עוד כמה.

What thrilled Emily that night was seeing not only two legendary guitarists at the Blue Note, but seeing another wonderful guitarist, who was also a great writer. מה ריגש אמילי באותו לילה היה לראות לא רק שני גיטריסטים האגדי בלו נוט, אבל לראות עוד גיטריסט נפלא, שהיה גם סופר גדול. Emily said “hey, I know I've got the chops, but I would love to write like Leni”. אמילי אמרה: "היי, אני יודע שיש לי את הצלעות, אבל אני אשמח לכתוב כמו לני".

L eni was playing that night with a blazing guitarist named Wayne Krantz and as always her solos were silky smooth. Eni L היה משחק באותו לילה לוהט עם גיטריסט בשם וויין Krantz וכמו תמיד סולו שלה היו חלק ומשיי. I'll tell more about Leni another time, but what I saw that night made me realize that every talented individual has something to glean from another. אני אספר יותר על לני בפעם אחרת, אבל מה שראיתי באותו לילה גרם לי להבין כי כל אדם מוכשר יש משהו ללקט מן אחרת.
B eautiful music is always an interchange. eautiful מוסיקה B הוא תמיד מחלף.

In early 1985 I met Emily Remler, a young jazz guitarist who was getting some well-deserved attention at the time. בשנת 1985 כבר פגשתי את אמילי Remler, גיטריסט ג 'אז צעיר שהיה מקבל קצת תשומת לב היטב הגיע בזמן. I heard one of her records, a trio setting with my old friends Bob Moses and Eddie Gomez on drums and bass and was impressed. שמעתי את אחד התקליטים שלה, שלישיית הגדרה עם החברים הישנים שלי בוב מוזס אדי גומז על תופים בס התרשם. Emily was creative, smart, swung like crazy, and had a time feel that was just about the best I had ever heard from any guitarist, male or female. אמילי היה יצירתי, חכם, נפתחה כמו משוגע, והוא היה מרגיש הזמן זה היה רק על הטוב ביותר ששמעתי מעודי מ גיטריסט כל, זכר או נקבה.

Emily and I started playing together as a duo. אמילי התחלתי לשחק יחד כצמד. We toured the United States and Europe off and on for about a year and were briefly involved romantically, until I realized that we had very little in common. סיירנו בארצות הברית ובאירופה לסירוגין במשך כשנה היו קצרות קשר רומנטי, עד שהבנתי שיש לנו מעט מאוד במשותף. We made a duet record for Concord Records, Together , which still stands up today, I think, especially as a testament to Emily's genius. עשינו תקליט דואט של קונקורד רקורדס, ביחד, שעדיין עומדת היום, אני חושב, בעיקר כעדות גאון של אמילי. When the record was released there was lot of reaction from the jazz guitar community. כאשר שיא שוחרר היה הרבה תגובת הקהילה גיטרה ג 'אז. One publication, The Texas Monthly , had a long article analyzing the different soloing approaches we had. רישום פרסום, טקסס חודשי, היה מאמר ארוך ניתוח soloing גישות שונות היו לנו. They surmised that Neal Tesser, who wrote the liner notes, had confused my playing with Emily's and Emily's playing with mine! הם שיערו כי ניל Tesser, שכתב את ההערות אניה, היה מבולבל משחק שלי עם אמילי ומשחקים של אמילי עם שלי! I thought that was kinda funny because ever since I started doing two-guitar things, even musicians who knew both of us sometimes couldn't tell us apart. חשבתי שזה קצת מצחיק, כי מאז התחלתי לעשות דברים שתי גיטרות, גם מוזיקאים שהכירו את שנינו לפעמים לא יכול להבדיל בינינו. The first example of this I recall came from Jack Bruce, who also said he couldn't tell me from John McLaughlin when he first heard “Spaces”. הדוגמה הראשונה לכך שאני זוכר בא ג 'ק ברוס, אשר גם אמר שהוא לא יכול להגיד לי ג' ון מקלפלין, כששמע לראשונה "מקומות". But where McLaughlin came off sounding like a high-flying rocket, Emily was like a poet when she played. אבל איפה מקלפלין ירד ונשמע כמו טיל בגובה רב, אמילי היה כמו משורר, כאשר היא שיחקה. I recall one bizarre incident on tour in Germany when we were in a doctor's office. אני זוכר מקרה אחד מוזר לסיור בגרמניה כשהיינו במשרדו של הרופא. The doctor had a guitar there, an entry-level solid-body, with a small amp. הרופא היה הגיטרה שם, גוף ברמת כניסה, מוצק, עם מגבר קטן. Emily picked it up and plugged in and started playing just with her fingers – no pick. אמילי הרימה אותו מחובר לחשמל והתחיל לנגן רק עם האצבעות שלה - לא לקחת. We were all mesmerized by what she was doing: chords, timing, feel, counterpoint, and spontaneity. כולנו היינו מהופנטים מה היא עושה: אקורדים, התזמון, להרגיש, קונטרפונקט, וספונטניות.

Emily died an untimely and all-too-early death in 1990 at the age of 32. אמילי מתה בטרם עת וכל מדי מוקדם מותו בשנת 1990 בגיל 32. Monty Alexander, her ex-husband, said it best; “She's out of town. מונטי אלכסנדר, בעלה לשעבר, אמר את זה הכי טוב: "היא מחוץ לעיר. She'll be back” – I believe that – the music was just too good. היא תחזור "- אני מאמין - המוסיקה היתה פשוט טובה מדי.